השמש שקוראים לה עילי

עילי, עילי היה קודם כל ולפני הכל ילד של אהבה. אהבה הייתה מה שהניע אותו, אהבה לאחר, אהבה לעולם, אהבה למקצוע, אהבה לעצמו, ו אוהו כמה שהוא אהב את עצמו. ותכלס בצדק. תמיד דיבר על אהבה, על כמה שהוא אוהב לאהוב, על כמה שהוא טוב בלאהוב, כמה שהוא משתוקק לאהוב, הוא רק חיכה לאהוב את כל מי שרק יתן לו. לעילי היו עיני שקד גדולות וחומות, וחיוך של אחד למליון, באמת אחד למליון. צחוק מתגלגל, סתלבטן של הלב, ילד של הארי פוטר, מזרחית ודיסני. ככה סיפר על עצמו. וכך היה. נסיך אגדות מזרחי של דמבלדור, ששרוף על עמיר בניון ועדן חסון. עילי אהב לצחוק, אולי הדבר האהוב עליו היה לצחוק ולהצחיק. הוא היה ילד של רגש, אינפנטיל שהעריץ כל רגש שהיה קיים, אהב לבכות כמו שאהב לצחוק, נתן לכולם מקום כאילו היו חבריו הטובים ביותר, וכל אחד בצבע. עילי אהב מוסיקה, לא פגשתי הרבה אנשים שמתרגשים ככה ממוסיקה. לא ברמה הזו. אני זוכרת שפעם הוא שלח לי תמונה שהוא עצר בצד הכביש עם האופנוע כי הוא שמע שיר שכ״כ ריגש אותו שהוא התחיל לבכות ולא יכל לראות את הכביש, אז עצר בצד כדי לבכות כמו שצריך. עילי אהב לצעוק ולזייף את כל המילים של השירים שהוא יודע, וגם את אלה שלא. העיקר להיות האיש הכי רועש בחדר. כשהוא היה נכנס לחדר לא היה אפשר שלא לשים לב אליו, כי הוא היה הכי אנרגטי, הכי רועש, הכי קופצני, עם הכי הרבה שמחת חיים והכי הרבה אנרגיית חיים, שפשוט נזלה לו מהאוזניים. עילי אהב להתעלות על עצמו, אהב לאתגר את עצמו, תמיד שאף גבוה יותר, האמין בעצמו מקסימום, ידע שהוא הכי חכם, הכי רגיש, הכי מתוק, הכי מוצלח, הכי מרגש, עם הלב הכי טוב, שכשהוא רוצה משהו הוא ישיג אותו, על הצד הטוב ביותר, ובעשר אצבעות. לעילי הייתה מעלה שאין להרבה אנשים, הוא ידע לבקש עזרה, הוא ידע לתת לעצמו זמן להחלים, הוא ידע לתת לעצמו להרגיש, ידע לסלוח לעצמו, ידע לאהוב את עצמו, ללא גבולות וללא תנאים. הוא ידע להיות שם בשביל עצמו, הוא היה החבר הכי טוב של עצמו. עילי אהב לשפר את עצמו, כל יום עוד קצת, כל יום עוד צעד, אותו ואת כל מי שסביבו. משם הגיעה האובססיה לקרח. עילי היה החבר הכי טוב בעולם, תמיד העיד זאת גם על עצמו, ״אין חברים כמוני אין, אני החבר הכי טוב בעולם, וחברים שלי הם הכי טובים בעולם״. עילי היה מאוהב בחברים שלו, במשפחה שלו, בכל הקרובים שלו, והוא הכי ידע לאהוב, לאהוב מכל הלב, ללא גבולות וללא תנאים. עילי ידע להעריך את הרגע באותו הרגע, לא היה צריך להעיר אותו, הוא תמיד היה נוכח, תמיד היה רק מול מה שקיים מול העיניים שלו באותו הרגע. עילי אהב לטפס, לדבר, לבשל, לרקוד, לשמוח, לשיר, לטבול בקרח, שזו סטיה בפני עצמה, הוא אהב את עצמו, ויותר מהכל, עילי ממש ממש ממש אהב את החיים. עילי אהב לחיות. עילי תמיד דאג להזכיר לי שכל הרגשות הם חלק מהחיים, העצבות, הכעס, השמחה, התסכול, הכשלון ההצלחה, הפרידות הכואבות, ההתחלות החדשות, הסבל, ובעיקר האהבה, הם כולם חלק המסע. עילי תמיד הלך עם הלב קודם, פתוח, כנה, תמיד אמר אמת, תמיד נתן לרגש להוביל, תמיד התמסר אליו, תמיד העדיף להרגיש הכל ושיכאב מאשר לא להרגיש דבר. עילי תמיד ידע מה להגיד, לעצמו ולסובבים אותו. עילי הוא עבורי השראה, הראה לי איך להתפתח, לגדול, ללמוד, ותמיד עם ראש על הכתפיים, רגליים על הקרקע ולב פתוח. עילי היה שמש, עילי הוא השמש, ועילי תמיד ישאר השמש בלב של כל אהוביו.